שפכטל

ילנה יושבת במשרד שלה בקצה שלוחת המתנס בשכונת בן גוריון. על לוח השעם תמונות שלה עם הילדים. על הלוח המחיק, תאריכים מאוקטובר ועד מאי ושמות הצגות ילדים שלא התקיימו. היא מחייכת במבוכה.

הכרתי אותה באולמות של המלון, בלובי, בישיבות בחדרי ספח שהפכו מאוחר יותר לגני ילדים - תמיד על שטיחים כהים, מצוירים בדוגמאות שדהו וכהו עם השנים, בכל מקום שטיח. לא הכרתי אותה עם כסא ומחשב ומשרד. גם היא לא זכרה את עצמה.

ועדיין, כל זה הרגיש לה מוכר-מוזר, ברגעים הראשונים של היום הראשון בשלוחה הריקה. פתאום, שוב, בדיוק באותו המקום.

היא מציגה לי את המבנה, פותחת חדר ועוד חדר, מוקלת כל פעם מחדש לראות שכל הקירות במקומם. פותחת את דלת הסטודיו למחול, מופתעת לראות שהפך למחסן של גני הילדים המאולתרים מכל המלונות בארץ: כסאות קטנטנים שנערמו זה על גבי זה, לוחות, צעצועים עטופים בניילון נצמד.

במבואה הגדולה אנו תוהים על תכנית העבודה למצב המשונה הזה: האם להתעלם מכל התאריכים שרצו על לוח השנה בינתיים, ופשוט להמשיך מאותה נקודה? להוריד את האבק, וללכת הלאה עם המוכר? או לחשוב רגע.

מה יקרה.

כך גם בסינמטק, שחלונותיו נופצו, ורסיסים חצו את המבואה שלו. הנה, אתה רואה? אומר לי בני, המנהל. רסיס כזה יכול להרוג בן אדם.

אז מה עושים? מביאים שפכטל וסוגרים את החור, וממשיכים.

[אבל זו הדרך היחידה האפשרית? להביא שפכטל, לסגור את החור ולהמשיך?]

מורן לוקחת אותי לסיבוב בשכונות החדשות. בניינים גבוהים יפהפיים, בסדרות הנדסיות, עם פארקים ארכיאולוגיים וגבעות כורכר לטיולים, כולם חדשים נוצצים.

יש כאן אנשים, היא אומרת, שעברו לגור כאן מחוץ לעיר בסוף ספטמבר. שבוע אחד היו בדירה החדשה, ואז עוד חמישה חודשים עקורים. ואז, כמה לחזור הביתה זה בשבילם. בהפנינג החוגים אתמול, היו עוד כמה משפחות תלושות כאלה. כמה זמן ייקח עד שירגישו בבית?

בהמשך הסיבוב, הבניין הגבוה ביותר חטף פגיעה ישירה בשתי הקומות העליונות. נגיסה ענקית, ועשרות משפחות שחזרו הביתה מתחתיה. מה יעשו, אני שואל את מורן. יסגרו את החור בטח.

[החזרה הביתה מלאה בשקי ענק של שפכטל, כנראה. כמה בורות בלב צריך לסגור, כמה עדיין צריך להסיט את המבט, איך אפשר לחיות ככה לאורך זמן, כשהנשמה הסדוקה מלאה תיקוני פרטאץ']

[אולי לא חובה פרטאץ'. אולי צריך להסתכל לסדק בלבן של העיניים. אולי לא לסגור את החור ולהמשיך. אני יושב עם כמה אנשים, עם מה שבאתי איתו, שחשבתי שהוא המשימה שלי כאן: כדי לחיות כאן, אני אומר להם, אנחנו צריכים לעבד את מה שקרה לנו, להסביר את מה שעובר עלינו עכשיו ולהבין איך נוכל לעצב את העתיד שלנו. לשאול את השאלות הקשות, ולענות עליהן כך שנוכל להיות שלמים עם זה, שהמקום הזה הוא בחירה נכונה עבורנו.

בשלב הזה בדרך כלל יש שקט.

אף אחד לא יכול להיות שלם עם זה.

אז, הם מסתכלים עלי, זה שמרשה לעצמו, שבא מבחוץ. המבט אומר: נסה רגע להיות בתוך הבור הזה, שאין בו שום פתרון רציונלי.

שני מטחים של כוחותינו נשמעים היטב ברקע.

אם תחשוב יותר מדי, לא תגיע לשום מקום]

איך זה, שואלים אותי חברים כשאני חוזר הביתה לערד. הוקל להם?

הקלה מוזרה, אני אומר. קפוצה. הקלה דרוכה.

במהלך השבוע העיר מתמלאת, העסקים נפתחים בזה אחר זה. השמועה על עוד עסק שנפתח שוב מתפשטת בלבבות כמו עוד שאיפות קטנות של אוויר.

[ועדיין - מיני מאלחשים ושפכטלים]

בתמונה: ויטרינת קסאמים בעיריית שדרות