שוקולד

ישבתי באוטו בכניסה למלון הגדול. המון אנשים ישבו שם. מבוגרים עם שפם, צעירים בשורטס, חיילים חמושים בווסטים כתומים, שומר אחד שלא ידע כבר מה תפקידו. אני נשמתי שנייה.

"אתה יכול לקחת אותי לסופר?"

אישה מבוגרת בשיער צבוע צהוב ושמלה ומבטא רוסי קל ועיניים טובות.

"בטח", עניתי ופתחתי לה את הדלת. "מה שמך?"

"לריסה".

יצאנו.

"משדרות?"

"נו בטח. כבר 23 שנה. 23 שנה שאני מסכימה לזה. אני לא מאמינה שאני מסכימה לזה".

שתקנו. פניתי שמאלה.

"את גרה לבד במלון?"

"כן".

נסענו בין המלונות לסופר זמני שהקימה שופרסל על גבעה בתוך שתי משאיות וגזיבו.

"מה את צריכה?"

"חשבתי על עוגיות".

חניתי. יצאנו. עלינו במדרגות מוזרות לתוך המשאית. היא הייתה חשוכה, קירותיה גדושים מצרכים בסיסיים: טיטולים, קפה שחור, שוקולד מריר. היא לקחה טבלה אחת, הסתכלה על ציור הפרה השחומה והניחה חזרה. "אגוזים, אני רוצה עם אגוזים".

"גיברת! גם כאן יש עוגיות!"

היא פנתה לקצה השני.

"לא", אמרה. "אני לא מוצאת כאן כלום".

סופר לשעת חירום. מה שהכי חשוב לא נמצא בו: מה שאף אחד לא חייב.

מצרכי היסוד של התקופה, אלה שנעדרו מחדרי האוכל של המלונות שעומעם זהרם: קולה. סיגריות. שוקולד פרה עם אגוזים. מארס.

"אני רוצה קולה".

היא קנתה שישיה. הכנסתי לאוטו. נסענו.

"אולי תיקח אותי לקניון?"

"אין שם סופר. אין שם כלום. ים המלח הוא לא מקום למגורים של אנשים".

"אז אין עוגיות".

"אולי, יש פה איזו פיצוציה".

"אוה יופי. זה ייקח רק רגע".

"אני מחכה לך כאן".

היא יצאה מהרכב, כמעט רצה לתוך החנות הגדושה קרמים, בוץ, בגדי ים, גלידה סרת טעם. מה היא תמצא שם.

"טוב, זה לא מה שחיפשתי". היא נכנסה לאוטו עם בונבוניירה משובצת שוקולדים בשקית. "אבל זה יותר טוב מכלום".

העברתי לרוורס ויצאתי מהחניה.

"המקום הזה מפשיט אותנו מהכל. אוכל זה מה שיש בחדר האוכל. חברה, היא מי שבמקרה ירד ללובי. והחום הזה, וים המלח הזה שרואים בכל מקום. זה לא מקום לאנשים. אבל לפחות יש לי שוקולד".

פניתי ימינה ולמעלה אל מעגל התנועה הקטן של הכניסה למלון. עצרתי לה. היא הסתכלה עליי.

"אין לי מלים".

"מה?"

"עשית לי את היום. אין לי מלים להודות לך, אדוני. אתה לא מבין מה עשית לי".

היא לקחה את השקית ואת הקולה, ויצאה. והבנתי, ופתאום רציתי לקחת את כל הזקנים האלה לכל חנויות הירקות שאין בים המלח; ולכל בתי הקפה וחנויות התחביבים, ובתי המרקחת והגלריות של העולם, איזה אושר יש בשוקולד עם אגוזים, שלושה שבועות בחלון, מול המסך, בלובי, בחדר האוכל, והאנשים עם הווסטים, והרעש הזה, והריח הזה שיש בו הכל למעט האוויר הנעים של הכלום, שיש לפעמים, כשאתה פותח חלון בבוקר, ואין שום דבר מיוחד בשום מקום, ואתה הולך למקרר שלך, ובוחן ומוציא ואוכל סתם כי יש.