אומרים עלי שאני מביא איזו זווית אחרת. שאולי קשה לאכול אותי בהתחלה, אבל אני פותח לאנשים את הראש. אז מדי פעם אשתף כאן בדברים שהעיפו לי את המוח, נתנו לי השראה, וגרמו לי לחשוב אחרת לגמרי על העולם.
בראשון שעבר קפצתי לבקר חבר ואמן, אבנר פינצ'ובר, שהתארח כאן בערד פעם בתכנית שהות האמן, וגם הציג יצירת וידאו באחת התערוכות. המקום: מפעל "למדע תעשיות קלות" בערד, המפעל שמייצר את משחקי החשיבה של "קודקוד" ומייצא רמיקוב ל42 מדינות בעולם. אולם ייצור גדול, מכונות להתכת פלסטיק ופס ארוך של אורזים וקופסאות קרטון צבעוניות. בקצה המפעל, סביב המכונה האחרונה, הסתובב אבנר, עטוי מסיכה, עם אחד העובדים, ועשה משהו אחר לגמרי. "בוא ננסה", הוא אמר. המכונה החלה לפלוט לאט פלסטיק רותח בצבע ירוק שקוף. החומר התחבר לאיטו על מגש המתכת כמו סירופ, והתקשה מיד. לאט לאט אבנר הזיז את המגש כך שהדבר שנבנה שם יקבל צורה אלמוגית-קריסטלית פראית ומשונה. הוא לקח גרזן וחצב בתוך הגוש, לשקע גדול.
כשהצורה הייתה מספיק יפה, הוא שפך עליה בקבוק מים שלם. "נו, מה אתה אומר?" הוא שאל את הפועל. הפועל היה קשוב ומופתע. שנים שהוא עובד במפעל הזה, המכונות עובדות לפי תכנית, הם רק משגיחים, ופתאום זה. "אני לא מבין למה אתה עושה את זה, מה זה בכלל", הוא אמר. "זה יפה", אמר לו אבנר. "אבל מה זה?" "זה זה, נראה לי". והיפה, זה שאין לו שום מטרה אחרת, הוא אולי הדבר עצמו. על הרצפה היה ארגז גדול, מלא בכל מיני גושים צבעוניים חצי שקופים, מעמל היום. במהלך היום עצרו להסתכל כל העובדים של למדע, אף אחד לא הבין, כולם לא יכלו להתיק את המבט. כשהראה להם את היציקה האחת המופלאה, שנראתה כמו לב חי מקופל, שקצת פועם ביד המחזיקה אותו, קצת חייזרי, אבל הכי לא פלסטיק - הם הבינו הכל ברגע. המכונות עליהן עבדו אצרו בתוכן פוטנציאל חבוי ליופי לא צפוי. האמן שהסתובב להם בין הרגליים כל היום, היה הראשון לממש אותו.
留言