מרפסות

בבוקר, קיבלנו טלפון על משהו שקרה במלון ורט: בחדר בקומה השמינית, נערה אחת עברה מחדר לחדר דרך המרפסת, בגובה של בערך 40 מטר מעל הקרקע. שמענו גם על ונדליזם והשחתה בחדר: הבנו שספה שלמה הושחתה בצבע. מיד כינסנו את האחראי על הנוער, קצינת התנהגות אוכלוסייה, שתי עובדות סוציאליות. התחלנו לדבר על המוגנות של הנוער. על התנהגויות קצה, ואיך אנחנו מפספסים שם. ירדתי לראות את מועדון הנוער הקטן. בשעות הבוקר, היו שם כמה חבר'ה של הנוער העובד ששיחקו פלייסטיישן עד שהנוער יגיע. 

מנכ"ל המלון עבר בלובי. היה לנו חשוב להראות לו שהתלונה נפלה על אוזניים קשובות. הוא הציע לעלות לחדר, ועלינו. 

מסדרון ארוך ומואר. 

איך אתה? שאלתי אותו.

התחלתי עם הרבה רצון טוב, לאט לאט זה הפך לחוסר סבלנות וכעס. הם - הם לא מבינים כמה אני נותן להם. לפי ההסכם, אני צריך לתת להם הרבה פחות ממה שאני נותן. ואני נותן באהבה גדולה. ועד התושבים בא לפגוש אותי, התלונן שחצי בריכה לא פתוחה. הראיתי להם שזו חצי בריכה יותר ממה שאני אמור לתת להם. ויש גם את מה שקורה בחדרים. אתגר גדול מאוד.

דפקנו בדלת. לא היה אף אחד. נכנסנו.

שני חדרים צמודים, דלת מקשרת. ים המלח התכול ניבט בשיא יופיו מהחלונות הגדולים. חדרים שהפכו לבית קטנטן. על מסעד המיטה סודרו בובות קטנות בשורה. על הרצפה, כמה משחקי קופסא. הילדה ציירה קשת בענן על קנבס. במרפסות, מתקני כביסה מפלסטיק, מלאים בגדים בכל המידות. 

מנכ"ל המלון הצביע על הנזקים בחדר: המצעים התלכלכו קצת בצבע אדום של פנדה. היה גם משהו על הכסא החדש, וקצת פנדה על הרצפה. לא, זה לא ונדליזם.

בשירותים, היה הכיור שרוט. אחד הילדים שיחק עם הפקק.

ההורים הגיעו. איש נחמד, קצת חסר אונים, מתיישב על הכורסא. אשתו צעירה, צבעונית, עטויה שביס. הצגנו את עצמנו. 

כמה ילדים יש לכם?

חמישה. הגדול בן 12, הקטנה בת כמה חודשים.

מה קרה?

הילדה עשתה את זה. 

ילדה? בת כמה היא?

בת 10. ועם צרכים מיוחדים. 

ככה?

כן.

הסתכלנו על המרפסת. בטח עלתה על השלבים של מתקן הכביסה, ואז מעל המעקה, ולאורך הקיר, תלויה בין שמים לארץ, אלוהים ישמור.

ומה עשיתם?

ראינו את זה אחרי. 

ואתם לא מתים מפחד? איך אתם יכולים להיות כאן עוד דקה אחת אם זה מה שהיא עשתה? לא חסר לנו חירום? איפה נוכל להכיל את האבל על הרגע שבו יקרה משהו? אולי נעזור לכם ונעביר אתכם למלון אחר, בקומת קרקע?

אני לא יודעת. אני לא אורזת עכשיו. אם אני אורזת זה כבר לשדרות וזהו.

נעביר אתכם למלון אחר, ויהיה בסדר. נעזור לכם. נמצא כבר דרך. נמצא מלון אחר שבו יהיה לכם פחות מסוכן.

אוקיי.

נחזור אליכם.

אוקיי.

תודה.

יצאתי למסדרון הקומה השמינית. שטיח ארוך, מעלית, חלונות פנורמיים. מעברה חמישה כוכבים, בלי שום מקום לאבל מיותר.