סיבוב בין מרכזי החלוקה הספונטניים שקמו במלונות בין לילה הפך למחזה מדכדך. שלוש מתנדבות מבוגרות מסיימות לסדר את החדר ולמיין הכל יפה יפה; ואז ההמון מתפרץ פנימה, מנסה לתפוס ככל יכולתו, צד בעיניו את התרומות של הבגדים החדשים, אלה שבשקיות הממותגות; והמתנדבות מנסות להסתכל בעיניים, לוודא שזה באמת מה שהם צריכים, לאתר את הרגע בו חרדת החירום הופכת לחמדנות; ואיך באמת אפשר להבדיל בין זה שאוגר לימים שעוד יבואו, לזה שחומס עוד ועוד רק כי ישראלים.
מרכזי החלוקה האלה ייסגרו כמה ימים אחרי כן. היעדרו של סופר אחד נורמלי בכל המרחב יותירו את ההמון מחוסר טיטולים, דאודורנט, משחת שיניים. זו תהיה שעתם הגדולה של הלקטים במחסנים. הבקשות יגיעו דרך אנשי קשר למחסן הראשי, שם ייערמו ארגזי משלוחים מסודרים למלונות.
בין כל אלה, עלתה בקרב המפונים דרישה משונה לספרים. למי בכלל יש כוח, חשבתי לעצמי. ואיך אפשר ללקט ספר כמו שמלקטים שמפו.
המחסן של אלון הפך למסודר יותר ויותר מדי יום. חדר למזון לכלבים; אגף לצעצועים רכים; וחדר שלם לארגזי ספרים חתומים.
חשבתי על מי שמבקש ספר: מה הוא מבקש. את השיטוט בין המדפים, קריאת הכריכה. הרהור, התייעצות. מי שמבקש ספר מבקש חירות ובחירה. מבקש, בעצם, להשתחרר מהחירום עצמו.
כנראה שצריך ספריה.
כזו יפה, גדולה, עם ספרנים וספרניות שיעוררו בך את הזיק, ישכיחו ממך את כל העולם הזה, ידחפו אותך מהצוק אל כל מה שלא כאן.
במרחב עין בוקק כמעט ואין שטחים עירוניים. טיילת קטנה, כמה מתחמים מסחריים, קניון שחור גדול שנבנה אך לפני כמה שנים. אני גר בערד הסמוכה, אך המעטתי לבוא לכאן. אין רוח במקום הזה. אני נחנק בקניונים, ומאז שסגרו בהם את חנויות הדיסקים, אני כבר בכלל לא מוצא בהם עניין.
אבל הקניון היה המקום הטוב ביותר לספריית ים המלח.
בקומה השנייה היה ג'ימבורי קטן, ומסדרון ארוך ונטוש, קירותיו קירות גבס ארוכים ועליהם תמונות ענק גנריות של מה שעתיד להיפתח יום אחד. סניף קטן של מקדונלדס, כמה משחקי וידאו פזורים, וזהו. התמקמנו ליד הג'ימבורי.
קיבלנו כוננית גדולה מהספרייה בערד, והעברנו לשם את הספרים. בצד אחד ספרי מבוגרים, בשני ילדים. הכוננית לא הספיקה, וערמנו עוד ועוד ספרים על שולחנות. מעל הספריה התנוסס המבורגר ענק. אבל הקסם קרה.
מאי שם צצו ספרניות מתנדבות. חלקן מערד, אחת מפונה מסעד, כמה מתנדבות ארעיות חובבות ספר, אחת בת 18 מלאת חשק. ואנשים החלו לשמוע על הספריה ולבוא. אין רישום, אמרנו להם. לא צריך להחזיר. בואו קחו, תעבירו הלאה.
שמעה של הספריה נודע ברבים, ומכרים רחוקים אספו ארגזים במקומות רחוקים והביאו אותם במכוניות מלאות להתפקע. מעדנייה אחת ברמת גן עשתה מבצע שכונתי, ושלחה אינסוף שקיות, פתקים מצוירים מהודקים אליהם. כנראה שאנחנו החזית.
עם השבועות החולפים, הספרייה גדלה. גננות מהגנים החדשים שנולדו בעיר הגיעו לקחת ארגזי קלאסיקות ילדות לגנים שלהן; דאגנו להעביר ערימות ספרים ברוסית למלון רויאל, בו היה ריכוז של מבוגרים דוברי רוסית. היו כאלה שבאו וחיפשו ספר מסוים, אז התקשרנו להוצאה והבאנו אותו. אמא אחת מכיסופים הסתובבה שעה בין הספרים, לבנות מחדש את ספריית הילדים של בניה, חיפשה ספר אחרי ספר ולקחה.
היא עוד שם: בועה קטנה של דעת, חשק ואהבת המעוף.
מדי פעם שאלנו את עצמנו: מישהו באמת קורא בזמן הזה? אולי, ייתכן.
ואולי הידיעה שיש לך את האפשרות, על השידה בחדר, מחכה תמיד, כבר מנחמת.
תגובות