רחוק

אנחנו צריכים לקפוץ למיון. האישה בהריון, ויש לה איזה חיידק שאפשר לחסל רק באנטיביוטיקה לווריד. לא משהו חמור, אבל פרוצדורה. יש מצב שהיא תצטרך להישאר שם ללילה. אז אורזים את עצמינו ונוסעים 40 דקות למיון היולדות המצוחצח וחדש של סורוקה. גלי הקטנה, שנה ושמונה, איתנו. שעת ערב. האביב בפתח, הפריחה בכל מקום על כביש 31, קופצימחוזרים. אנחנו קצת מופתעים, אבל בסדר. אמרו אז נעשה.

בלובי הגדול גלי עושה ניסויים עם ההד הארוך. אה! אה!

האישה בפנים, שוכבת על מיטת לידה, מחוברת למוניטור, הבטן שלה גדולה (אבל עוד יש זמן). מה אם עכשיו פתאום, ככה, ייצא לנו הילד הבא? ומה אם חלילה –

חלילה מה? סתם, הביתחולים מביא רעיונות.

בחרנו ברחוק. רחוק מההורים, עכשיו רחוק גם מהביתחולים. 40 דקות בלילה, בכביש מפחיד, גלי ישנה מאחור, אימא מאושפזת לשלושה ימים, נשארה מאחור בחדר. אני מתחיל לבנות לוגיסטיקות הנדסיות מורכבות לגבי נסיעה, הגעה, שינה, דלק, הסתובבויות נעימות במדשאות של סורוקה עם אישה שעונדת צמיד לבן עם שם.

הרחוק הזה מפחיד קצת. כשגרנו בבאר שבע, מצחיק לומר, השפע של מה שהיה קרוב אלינו השכיח מאיתנו את הדברים שמהם אנחנו רחוקים.

אבל הרחוק מביא יופי. ערד מרגישה לפעמים כמו מקבץ בתים זמני, בלי משהו שבאמת נותן לאנשים סיבה. אבל שלא כמו בעיר, בערד הסיבה היא מסביב, בנוף, בשעות המתחלפות. התחלתי לקוות לבקרים עם ערפל. אז הוא נח על השכונות ונופל למטה לוואדי. או ערבים אדומים סגולים, שאי אפשר להפסיק להשתאות מולם. עברנו רחוק, והרחוק ממלא אותנו. עכשיו לישון, מחר נסיעה ארוכה לאישה. 

פורסם במקור ב"כביש 40", מרץ 2012