שנה

פיצית בת שנה. בה בה בה בה עץ לימון. בה בה פשוש קטן. דה דה עגלול נוסע לאט ברחוב האבות. בבב בבב לרקוד בשני במוזיאון עם עלמה זוהר ושמונה מאות איש. פשש פשש כבר 20 דקות באמבטיה! לשחק עם ברווזים צהובים! א-בא על הראש בדרך לאן שהוא וחזרה. אוף בעיטה בעגלה ירוקה. בההההה ספלאש במים של הבריכה הקטנה של הבלטרים עם זוהר! לעמוד וליפול! לעמוד וליפול! לראות משהו קטן קטן על הרצפה בחוץ וללכת אליו על שש, להחזיק אותו בין האגודל לאצבע, להסתכל עליו טוב טוב ולטעום. למה אתם נבהלים? אפילו קצת טעים. ארוחת ערב עם קוטג', מקושקשת ועגבנייה. אוחזת את החתיכה ואוכלת. איך אוכלים קוטג'? עם כף היד כולה. להתמלא בקוטג', מי אמר חרם! יאללה טעים! המממ! המממ! בסוף כשהידיים מלאות בקוטג', למרוח אותו על הפנים! למה את נבהלת? מה לישון? לקפוץ! מה חושך? למה חושך? אני עומדת.

לא אכפת לי. עומדת. עם המוצץ. ככה. מכפתלי. אוי, אני מוציאה את המוצץ. אוי, המוצץ נפל. וווואאאאה! וווואאה! למה לא באים?

פיצית בת שנה. הבית צריך להשתנות אליה. המגירות צריכות להיסגר טוב טוב, והדברים הקטנים יעלו למעלה. היא תיכף הולכת על שתיים. העולם שלה יקטן. אנחנו צריכים להבטיח לה שזה הכי טוב שיכולנו להשיג עבורה. הבית הזה, הרחוב הזה, העיר הזו, המדינה הזו הם הדבר הכי טוב שיכולנו להשיג עבורה. כן? שניתן את גורל ילדתנו בידי המוקד העירוני? שנפקיר אותה בידי המועדוניות של הגנים ובתי הספר? שהיא תשחק בפארקים? תעלה, אולי, על אוטובוסים?

בדרך לגן, באופניים, היא יושבת מלפניי על מתקן קטן. אני מסוכך עליה עם שתי הידיים שלי, ולמעלה עם הראש. אני שומר עליה. היא משחקת תוך כדי הנסיעה. הידיים שלה באוויר. בוקר על הגשר מעל נחל באר שבע.